איפה אדם

IMG-20161008-WA0024

יש דברים שלא שוכחים לעולם,

צלקות שנשארות גם כשכולם מבטיחים שייעלמו,

חורים בלב שלעולם לא יתאחו,

היום שלא הבנו,

איפה אדם.

גן חדש ושוב הסתגלות,

אתה מגיע מוכן אבל לא בדיוק יודע לאן.

והוא, בשבילו אתה הסלע,

יגיב לפי התגובות שלך,

יהיה במתח לפי מצב הרוח שלך

אתה הסלע, אתה נשאר יציב.

אבל מה קורה כשזה לא משפיע,

הילד לא הוא ואתה מרגיש שמשהו מפריע,

פתאום הוא משתנה, כמעט 180 מעלות,

משמחה, ריקודים, ועמידות על הידיים,

הולך וקמל כמו פרח בלי מים.

בהתחלה נהיה תקיף, אחר כך אגרסיבי,

בהמשך נהיה שקט ופתאום פאסיבי.

הוא אבוד וכמוהו גם אני.

מה קורה כאן?

אני שואל בקול כשבפנים זו צרחה,

איך לאהוב שלי נעלם האור?

איך למלאך שלי נעלמה השמחה?

הוא מצא את השקט הנפשי שלו,

זה מה שהיא אמרה.

ואני מאמין,

חסר ניסיון, טיפש, אדיוט,

טירון, עיוור ובעיקר לא אבא.

שלושה חודשים,

שלושה חודשים מאוחר מדי

עד שהעברנו אותו משם.

שמחת החיים ברגע חזרה,

האור שבעיניים נוצץ כמו נורה,

הוא כבר לא זוכר, הוא גם לא יזכור,

ואצלי?

אצלי יש צלקת שתישאר לעולם,

צלקת מהיום שלא ידענו איפה אדם.