אחת, שתיים, שלוש

Hands-over-eyes

עכשיו כשעבר כל הכעס על ההתנהגות במטוס, במלון ואפילו באולם האירועים אפשר לכתוב בשקט.

לפחות ככה חשבתי.

זה לא חד פעמי, זה בכל מקום וזה קורה כל הזמן.

אתה מנסה לא לחשוף את הילד לאלימות, לאו דווקא פיזית, אלימות לסוגיה.

הוא הילד שלי, הוא קטן, הוא שמח והוא שלי.

אני לא מעוניין לחשוף את זה בפניו, לפחות לא עכשיו.

ואז "זה" קורה,

דווקא מהצד של ההורה.

אם רק הייתי יכול להגיד לו לעצום עיניים, לספור עד 3 וכל הרע ייעלם.

אבל החיים הם לא סרט.

אי אפשר לעשות קאט ולחזור על התסריט שוב, אין פסקול שמוביל אותך ברגע הנכון.

חשבתי על זה אחרי הסרטון עם הילד שרואה את האבא כל הזמן גם כשאבא לא יודע (בהמשך)

ובכל זאת זה סרטון והוא כמובן ערוך.

אולי אני יכול להגיד לעצמי לספור עד שלוש כדי לקחת אויר ולהגיב הכי נכון שאני יכול.

זה לא יהיה לחתוך צמיגים, זה לא יהיה מצ'טה ולאף אחד מאתנו גם לא קוראים קלינט.

אני יכול רק לקוות שזו תהיה התגובה הנכונה ביותר.

אם הוא באמת רואה הכל, שלוש השניות שוות את זה.

איך אסביר לילד שיש טוב בכל אחד ולפעמים יש דברים לא טובים?

איך אסביר לילד שאתה רוצה להראות לו רק טוב שיש גם רע?

איך אוכל להגיב כשדבר כזה קורה לידינו?

מה תהיה התגובה הנכונה?

אנסה לענות על זה בפעם הבאה.